כביסה מלוכלכת והסברה
גילעד מטרני
המעמד הבינלאומי של מדינת ישראל בשפל המדרגה. הרצאות של אישים ישראלים מופרעות מעשה שגרה, צווי מעצר מוצאים נגד מנהיגים ישראלים, אמנים בינלאומיים מוזהרים מפני ההשלכות הכלכליות שיהיו להופעותיהם בישראל, יוזמות לחרמות אקדמיים ואחרים עולות חדשות לבקרים. התגובה הישראלית אינה מצליחה לעצור את הסחף.
שיכללנו את נוכחות ישראל הרשמית באינטרנט, שליחים נעים בין הקמפוסים, ואפילו ילדי שדרות גויסו למאבק. אך בכל זאת תדמיתנו רק מידרדרת.
הסיבה המרכזית לכך היא שלא הצלחנו לדבר בשפה של מאזינינו. לא בלשונם, כי אם בשפתם התרבותית. ההסברה הישראלית יוצאת כולה מהנרטיב הישראלי הציוני, ולא נעשה ניסיון אמיתי ללמוד את שפת הזכויות השלטת בשיח הציבורי הבינלאומי.
אנו מצפים שהעולם יהיה אתנו רק משום שאנחנו ליברלים, משכילים ודמוקרטיים יותר משכנינו, ואיננו מבינים שתכונות אלו דווקא גורמות לעולם לשפוט אותנו ביתר חומרה. עובדת היותנו כה דומים למדינות המערב גורמת לציבור שם לבקר אותנו בחריפות; שכן אנו בעבורם בבחינת השתקפות מכוערת של עצמם, כפי שדרום אפריקה היתה בעבר.
יש לשנות את ההתנהלות. בתחרות מי מסכן יותר ואילו ילדים סובלים יותר, ילדי שדרות או ילדי עזה, תמיד נצא כשידנו על התחתונה. במקום זאת עלינו לאמץ את שיח הזכויות המערבי ולגבות אותו במעשים. החרמת ועדת גולדסטון היתה טעות. כעת יש לתקן אותה.
חשוב להפריד בין ארגונים הרוצים ברעתנו לבין אלה התוקפים אותנו בשל פעולותינו. אין סיבה לא לשתף פעולה עם ארגוני זכויות אדם כגון "אמנסטי" וגם לאמץ מקצת מהמלצותיהם. ראיית שיח הזכויות הבינלאומי כשיח אנטי-ישראלי היא שגויה ואף מזיקה. שמירה מוקפדת ככל האפשר על זכויות האדם של תושבי השטחים ומזרח ירושלים היא קודם כל אינטרס ישראלי. אין להקריב את הביטחון, אבל מחובתנו להיות קשובים יותר לפלסטינים. לא תמיד צריך לחכות לבג"ץ כדי לשנות את תוואי הגדר, או לאפשר לעציר להופיע בפני בית המשפט.
אפשר גם להפסיק להתייחס אל ארגוני זכויות האדם הישראלים כאל ספק בוגדים ולהתחיל לאמץ אותם ולפעמים גם את המלצותיהם. אם צה"ל ידבר עם אותם ארגונים, יתייחס ברצינות לדו"חות שלהם ובמקום לנסות להשתיקם ינסה לתת מענה לבעיות שהם מעלים, הדבר יישא פרי הסברתי. במקום להתאמץ למנוע את כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ אפשר להפוך אותה לנקייה יותר בפנים, ואז מלאכת ההסברה תהיה הרבה יותר קלה.
חשוב גם לתת מקום למחאה ציבורית. המאבק במפגינים בבילעין, הכולל מעצרים ושימוש בכוח רב, הוא מהדברים ההופכים את ישראל ליותר ויותר מבודדת בעולם. על מדינת ישראל לעודד מאבק לא אלים, לא להיאבק בו. אם השכלנו לנהוג במתינות במפגיני ההתנתקות, בסטודנטים, בנכים ובחרדים, נוכל לנהוג במתינות גם במפגיני בילעין.
אפשר להתווכח עם הנימוקים של המפגינים ולהבהיר להם ולעולם את עמדתנו, אבל לא לעצור אותם ולא לירות בהם כדורי גומי. הפעלת כוח נגד מפגינים אידיאולוגיים, לא רק שאינה מונעת הפגנות, אלא בדרך כלל תורמת להרחבתן ולהגברת ההד הציבורי שלהן.
והכי חשוב: יש להנחיל גם לנו, הישראלים, את שיח הזכויות. ככל שנבין בעצמנו כי העולם אינו מסכים לקבל פגיעה מתמשכת בזכויות אדם מנימוקי ביטחון, ונאמץ גם בתוכנו את שיח הזכויות, כך נגלה שקל יותר להביא את עמדתנו לפני העולם. השאלה אם נכון להוציא תושב ערבי מביתו בשייח ג'ראח צריכה להיבחן לא רק על פי דקדוקי החוק הישראלי, אלא גם בהתאם לעמידת ההחלטה בקריטריונים של משפט בינלאומי. שאם לא כן, ננצח בקרב על הבית, אבל אנו עלולים להפסיד בקרב על המדינה.
אודות גילעד מטרני
בעל תואר ראשון (B.A) בתקשורת, יצירה וביקורת במכללת "ספיר", בהתמחות של עיתונות רדיו.
ליצירת קשר: gilad_m@spotpr.co.il
